החלטה בתיק ע"א 7790/10 - א'

           לפניי בקשה לאיחוד הדיון בערעור שבכותרת ביחד עם ערעור קודם שהגישה המערערת לבית-משפט זה (ע"א 2425/10). במסגרת הדיון בבקשה האמורה, עוררתי את שאלת סיווגו המתאים של ההליך שבכותרת - האם ערעור בזכות או ברשות, וביקשתי את עמדות הצדדים בעניין. אפתח בעיקרי העובדות הנדרשות לצורך ההכרעה בסוגיית סיווג ההליך, ולאחר מכן אזקק לבקשה לאיחוד הדיון.

עיקרי העובדות

1.        בין הצדדים נכרת הסכם לפיו התחייבה המשיבה להציג את המערערת לבכיריה של חברה אחרת המהווה ספקית ראשית של חלקי רכב (להלן: חברת מגנה), על-מנת לסייע למערערת ליצור עם אותה חברה קשר עיסקי. לימים, התגלו מחלוקות בין הצדדים לעניין פרשנות ההסכם האמור. המשיבה הגישה תביעה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתה ביקשה סעדים שונים כנגד המערערת על-בסיס ההסכם ביניהן. מרבית הסעדים שהתבקשו היו למתן צווים הצהרתיים. בנוסף, ביקשה המשיבה להורות למערערת למסור לה חשבונות מפורטים אודות כל ההכנסות שמקורן בקשר העיסקי של המערערת עם חברת מגנה ועם גורמים נוספים; וכן להורות למערערת לשלם למשיבה את העמלות המגיעות לה בהתאם לחשבונות האמורים ועל-פי ההסכם בין הצדדים. יצוין כי גם המערערת הגישה לבית-המשפט המחוזי תביעה-שכנגד מטעמה.

2.        ביום 9.2.2010 נתן בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו לפיו התקבלה תביעת המשיבה והוענקו לה הסעדים ההצהרתיים שפורטו בפסק-הדין, תוך דחיית התביעה הנגדית שהגישה המערערת. בכל הנוגע לתביעת המשיבה למתן חשבונות, פסק בית-המשפט המחוזי כי על המערערת למסור למשיבה תוך 30 ימים חשבונות מאומתים בתצהיר ומאושרים על-ידי רואה-חשבון, אודות כל ההכנסות וההטבות שמקורן בקשריה של המערערת עם חברת מגנה ועם גורמים נוספים שפורטו בפסק-הדין. בהמשך לכך נקבע כי המערערת תפרט את המגיע, לפי שיטתה, למשיבה, ובלבד שהפירוט ייעשה לפי פסק-הדין. עוד נקבע כי בד בבד עם המצאת החשבונות, תשלם המערערת למשיבה את העמלות המגיעות לה לפי החשבונות האמורים, בכפיפות לפסק-הדין. בסיום הדברים נאמר כי אם המשיבה תחלוק על החשבונות, היא רשאית להגיש לבית-המשפט המחוזי את השגותיה תוך 30 ימים, ובמקרה כזה יזומנו הצדדים להמשך דיון. יוער כי על פסק-הדין האמור (להלן: פסק-הדין הראשון) הגישה המערערת ערעור לבית-משפט זה שהינו תלוי ועומד - ע"א 2425/10 (להלן גם: הערעור הראשון).

3.        בהמשך הדרך, התעוררו מחלוקות בין הצדדים לעניין החשבונות ולעניין שיעור העמלות שהעבירה המערערת לידי המשיבה לאחר פסק-הדין הראשון. בעקבות כך, ובהתאם לאמור בפסק-הדין הנ"ל, הגישה המשיבה השגותיה לבית-המשפט המחוזי. למערערת ניתנה הזדמנות להגיש תגובתה להשגות. ביום 19.8.2010 נתן בית-המשפט המחוזי את הכרעתו בעניין ההשגות האמורות - היא ההחלטה נשוא הערעור שבכותרת (להלן: ההחלטה השנייה). ההחלטה האמורה כוללת שלוש קביעות מרכזיות: ראשית, נקבע כי ההסכם הנדון אינו בבחינת "הסכם מסגרת", וכי כל אחת מהזמנות העבודה בין הצדדים צריכה להיחשב כעסקה עצמאית. בהמשך לכך נקבע כי בהתאם להסכם שבין הצדדים, זכאית המשיבה לקבל מהמערערת בגין כל אחת מהעיסקאות האמורות, עמלה למשך שנתיים מיום התקבול הראשון של אותה עסקה (למעט עסקאות מסויימות כמוסכם בין הצדדים). בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע בהחלטתו את סיווגן של העיסקאות הנ"ל בהתאם להסכם בין הצדדים. שנית, נקבע כי השקעתו של בנק לאומי במערערת לא נבע מתיווכה של המשיבה, ולפיכך המשיבה אינה זכאית לעמלה בגין השקעה זו. ושלישית, נפסק כי המשיבה אינה זכאית לעמלה בגין העסקה שבוצעה בין המערערת למשרד הביטחון, מן הטעמים שפורטו בהחלטה. כאמור, הערעור שבכותרת מופנה כנגד החלטה זו של בית-המשפט קמא.

שאלת הסיווג

4.        אין חולק בין הצדדים שלפניי כי פסק-הדין הראשון שנתן בית-המשפט המחוזי ביום 9.2.2010, מהווה "פסק-דין" שהערעור עליו הוא בזכות. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת סיווגה של החלטתו השנייה של בית-המשפט המחוזי מיום 19.8.2010 - האם מדובר ב"פסק-דין" שהערעור עליו הוא בזכות, כטענת המערערת; או שמא מדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות, כטענת המשיבה.

5.        כידוע, המבחן המקובל לעניין ההבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים. בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, שאלת סופיות ההחלטה נבחנת לפי מבחן הסעד. לשון אחר; יש לבחון האם בקטע כלשהוא של ההתדיינות הכריע בית-המשפט לחיוב או לשלילה, בסעד סופי שאחד הצדדים ביקש ואשר עומד בפני עצמו - שאז מדובר ב"פסק-דין"; או שמא מדובר בהחלטה שהכריעה בפלוגתאות בין הצדדים והיוותה בסיס להמשך ההתדיינות ביניהם, אולם לא הכריעה באחד או יותר מהסעדים שהתבקשו - שאז מדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239, פס' 3 לפסק-דינו של כב' השופט אשר ופס' 2 לפסק-דינו של כב' השופט בייסקי (1979); ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, פס' 7 (2000); ע"א 1386/02 רבינוביץ' נ' כץ, פ"ד נו(5) 857, 860 (2002)).

           לגבי החלטות שניתנו לאחר פסק-דין נוהג מבחן מהותי, הבוחן את תוכנה או נושאה של ההחלטה הנדונה - האם מדובר בהחלטה העומדת על רגליה שלה וטעונה הפעלת שיקול-דעת שיפוטי שאינו בגדר יישום טכני או ביצוע של פסק-הדין שקדם לה - שאז מדובר ב"פסק-דין"; או שמא ההחלטה שניתנה טפלה לפסק-הדין העיקרי שקדם לה ונוגעת רק לביצועו או ליישומו - שאז מדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 158 (1993)). יובהר כי העובדה שיצא פסק-דין אחד הפוסק בתובענה, אינה מחייבת את המסקנה שההחלטה הבאה אחריו לא תהא פסק-דין, שכן יש ושני פסקי-דין ניתנים באותו משפט, ואפילו בין אותם בעלי דין. זאת ועוד; העובדה כי כבר ניתנה החלטה "מרכזית" הכוללת הכרעה במרבית השאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים, אין משמעותה בהכרח כי מדובר בפסק-דין סופי לעניין כל הסעדים שהתבקשו, שכן יתכן שפסק-הדין הותיר עניינים מסויימים לבירור נוסף או להשלמה שאינה טכנית גרידא, באופן שההחלטה הנוספת תעלה בגדר "פסק-דין" משלים. (ראו: ע"א 6960/99  ח.ג. מוסא לעבודות פיתוח ובנין בע"מ נ' מי ערד להנדסה לפתוח ובנין בע"מ, פס' 6 (לא פורסם, 1.5.2000); ע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 104, פס' 5 (2002); בש"א 7697/95 אבנר- איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לבטוח, פ"ד מט(5) 78, 82 (1996); בש"א 10/31 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אחמד מחמוד נאסר, פס' 7 (לא פורסם, 18.3.2010). בד בבד, יש לזכור כי "החלטה אחרת" עשויה אף היא להכריע בזכויותיהם של הצדדים ולהיות בעלת משמעות אופרטיבית רבה בעבורם. אף-על-פי-כן, היא עדיין תיחשב כ"החלטה אחרת" אם היא טפלה לפסק-הדין שקדם לה, וכל עניינה במתן הוראות לביצועו (ראו: ע"א 2817/91 מימון הנ"ל, עמ' 158; בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1) 299, 306-307 (1995)).

6.        לאן מוביל יישומם של הכללים האמורים במקרה שלפניי? בפתח הדברים יוזכר כי בכתב-התביעה שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי היא ביקשה מספר סעדים הצהרתיים, וכן סעד של פירוט חשבונות מצד המערערת ותשלום עמלות לפיהם. יודגש כי במסגרת כתב-התביעה המשיבה לא ביקשה לקבוע את הסכומים המדוייקים שהמערערת חייבת לה. (זאת, להבדיל מתביעה רגילה למתן חשבונות שמיועדת לקביעת הסכום המדויק שהנתבע חייב לשלם לתובע בעקבות בירור החשבונות). בסיום כתב-תביעתה ציינה המשיבה במפורש כי היא שומרת על זכותה לתבוע (בעתיד) את מלוא הסכומים המגיעים לה כפי שיעלה מחשבונות המערערת.

7.        על רקע זה, טוענת המשיבה בהליך שלפניי כי בפסק-הדין הראשון ניתן סעד סופי ואופרטיבי בעניין החשבונות והתשלומים, שהרי בית-המשפט המחוזי הורה למערערת להעביר לידי המשיבה חשבונות מפורטים וכן להעביר לידיה את התשלומים המגיעים לה בהתאם לחשבונות אלה. לטענת המשיבה, פסק-הדין הראשון הכריע בכל הסעדים שהתבקשו בכתב-התביעה, ולפיכך היווה פסק-דין סופי. לפי הטענה, החלטתו השנייה של בית-המשפט המחוזי היתה טפלה לפסק-הדין שקדם לה, שכן היא עסקה בהיבטי היישום והביצוע של הסעד שהוכרע קודם לכן, ולפיו המערערת חויבה לשלם למשיבה עמלות בהתאם לחשבונות המפורטים שהיה עליה למסור. בהתחשב בכל אלה, טענת המשיבה היא כי ההחלטה השנייה היא בגדר "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות.

8.        שקלתי את טענות המשיבה, ובאתי למסקנה כי אין בידי להסכים להן. אמת, פסק-הדין הראשון הכריע במרבית הסעדים שהתבקשו בכתב-התביעה. זאת, ועוד; פסק-הדין הראשון דן בסעד שעניינו חשבונות ותשלומים. עם זאת, בחינה מדוקדקת של פסק-הדין מלמדת כי הדיון בסעד האמור לא הסתיים, שכן פסק-הדין הראשון הצריך בירור והשלמה לצורך הכרעה סופית בעניין זה. הכיצד? ראשית, בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו הראשון כי המערערת תשלם למשיבה עמלות בהתאם לחשבונות שתמסור לאחר ש"...תפרט את המגיע, לשיטתה, לתובעת [המשיבה], ובלבד שהפירוט ייעשה בכפיפות לפסק דין זה" (פס' 51 לפסק-הדין; ההדגשה הוספה-ד.כ.ל). הנה כי כן, הצו האופרטיבי שניתן במסגרת פסק-הדין הראשון לא הכריע סופית בהיקף החשבונות והתשלומים, אלא קבע כי נכון לאותו שלב, תעביר המערערת לידי המשיבה את החשבונות והתשלומים המגיעים למשיבה לפי שיטת המערערת (בכפוף לפסק-הדין). שנית, בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-הדין הראשון מנגנון הכרעה עתידי בהשגות המשיבה בנוגע לחשבונות ולתשלומים שיועברו לידיה. בית-המשפט המחוזי אף הצביע בפסק-דינו הראשון על סוגיות שנותרו "פתוחות" (לדוגמה: סיווג ההסכם שנכרת בין המערערת לחברת מגנה), וקבע כי אם יתעוררו מחלוקות בעניינן ניתן יהיה להכריע בהן במסגרת אותו דיון עתידי. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי בית-המשפט המחוזי לא סיים את בירור הסעד שעניינו חשבונות ותשלומים במסגרת פסק-דינו הראשון.

9.        ואמנם, עיון בהחלטה השנייה של בית-המשפט המחוזי מלמד כי היא השלימה את פסק-הדין שקדם לה. במסגרת אותה החלטה, דן בית-המשפט המחוזי בהשגות המשיבה ובתגובת המערערת להן, והכריע בשאלות מהותיות שחרגו מביצוע ומיישום גרידא של פסק-הדין הראשון. כך למשל, בהחלטתו השנייה קבע בית-המשפט המחוזי כי בהתאם להסכם שבין הצדדים, המשיבה אינה זכאית לעמלה בגין עסקאות שנקשרו בין המערערת לגורמים אחרים (בנק לאומי ומשרד הביטחון); וכן קבע כי ההסכם בין המערערת למשיבה לא היווה "הסכם מסגרת", אלא הושתת על עסקאות נפרדות אשר כל אחת מהן זיכתה את המשיבה בעמלה. לא נעלם מעיניי כי עוד בפסק-הדין הראשון נקבע כי המשיבה תהא זכאית לעמלה "...על-פי כל חוזה וחוזה" (פס' 50 לפסק-הדין המחוזי). עם זאת, בעקבות השגותיה של המשיבה ותגובת המערערת להן בעניין החשבונות והתשלומים, התברר כי סוגיה זו הצריכה השלמות והבהרות שניתנו במסגרת ההחלטה השנייה.

10.      בהתחשב בכל אלה, עמדתי הינה כי על-אף שההחלטה השנייה נושאת את הכותרת "החלטה", הרי מבחינה מהותית היא אינה החלטה ביצועית-יישומית בלבד, אלא היא השלימה את פסק-הדין הראשון בנוגע לסעד שעניינו חשבונות ותשלומים. לפיכך, היא מהווה "פסק-דין", אף אם היקפה מצומצם ביחס לפסק-הדין שקדם לה. (ראו והשוו: בש"א 7697/95 אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ הנ"ל; לכך שכותרת ההחלטה אינה מכריעה לעניין סיווגה, ראו למשל: ע"א 1178/98 מיכל חולון בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד נג(1) 849, 852 (1999); לעמדה לפיה ראוי לנקוט במדיניות ליברלית לעניין סיווג החלטות שניתנות לאחר פסק-דין, ראו: בש"א 8021/06 קרול נ' כהן (לא פורסם, 24.6.2007)).

11.      בסיום הדברים יוער כי לו המשיבה לא היתה מגישה לבית-המשפט המחוזי השגות על החשבונות והתשלומים שמסרה לידיה המערערת, הרי הקביעות האופרטיביות שנכללו בפסק-הדין הראשון בנוגע לסעד שעניינו חשבונות ותשלומים, היו הופכות לסופיות. ואולם בפועל, לא כך היו פני הדברים. כאמור, המשיבה פנתה לבית-המשפט המחוזי לבירור השגותיה בהתאם לאפשרות שניתנה לה בפסק-הדין הראשון. בית-המשפט המחוזי בירר השגות אלה לאחר קבלת תגובת המערערת, והכריע בסוגיות מהותיות שהיו קשורות בסעד שעניינו חשבונות ותשלומים. בנסיבות אלה, ההחלטה השנייה היוותה פסק-דין שהשלים את פסק-הדין שקדם לו.

12.      אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, באתי למסקנה כי בדין הגישה המערערת ערעור בזכות על החלטתו השנייה של בית-המשפט המחוזי - הוא הערעור שבכותרת.

הבקשה לאיחוד הדיון

13.      משהגעתי למסקנה כי המדובר בערעור בזכות, אני סבורה כי יש מקום להורות כי הערעור שבכותרת יידון באותו מועד ובפני אותו מותב שידון בערעור שהגישה המערערת על פסק-הדין המחוזי הראשון (ע"א 2425/10). זאת נוכח זהות בעלי-הדין והפרשה נשוא הערעורים; הזיקה ההדוקה בין התיקים מבחינה עובדתית ומשפטית; השלב הדיוני בו מצויים הערעורים (בערעור הראשון טרם הוגשו סיכומי הצדדים, ובערעור שבכותרת טרם ניתן צו סיכומים); והעדר התנגדות מטעם המשיבה לאיחוד המבוקש.

           אשר על כן, אני קובעת כי התיק שבכותרת יועבר ליומן בית-המשפט ביחד עם ע"א 2425/10 הנ"ל, לשם קביעת מועד דיון משותף וקביעת מועדים להגשת סיכומים בהתאם. המזכירות תדאג לתיוק החלטה זו בתיקי השופטים שישבו בדין בשני הערעורים.